חוקרים רבים מנסים לגלות מה משפיע על איכות השינה שלנו. הדרך למציאת התשובות עוברת גם באנטארקטיקה: השינויים העונתיים והתנאים הקיצוניים במקום הופכים אותה לתפאורה אידיאלית לחקר התנהגות שינה, בהיעדר דפוסי אור רגילים. השמש לא שוקעת מסוף אוקטובר עד אמצע פברואר, בעוד שאור השמש נעדר כמעט כליל בחורף, שנמשך מסוף אפריל עד אמצע אוגוסט.

אנטארקטיקה, הבינו החוקרים, תאפשר להבין את השפעות האור והחושך על דפוסי השינה, למשל כחלק מהכנת אסטרונאוטים לטיסה למאדים. המסע הארוך ייאלץ אותם לשהות בבידוד, בתנאי אור וחושך משתנים במשך חודשים ארוכים, והקוטב הדרומי הוא מקום מושלם לחקור זאת. וכך כבר באמצע שנות ה-80 התנדבו שמונה אנשים להשתתף במחקר מיוחד, ובו נדרשו לישון בממלכת הקרח.

אל דאגה:  תנאי הניסוי כללו בשינה בחדר מבודד מהקור האיום שבחוץ. אולם במציאות זה היה לא פשוט. בינואר 1987 פורסם מאמר בכתב העת של אגודת חוקרי השינה, המגלה כי על אף ששמונת המתנדבים הגיעו כשהם בעלי הרגלי שינה תקינים, ככל שהתקדם הניסוי לחודשי החושך התגלו בשנתם עוד ועוד הפרעות שינה – היא הפכה לקלה ונקטעה פעמים רבות.

עוד בנושא:

כלכלת שינה: כמה מפסיד העולם משנת הלילה הקצרה שלכם?

מרחפים עם החלומות: איך ישנים בחלל?

שלבי השינה המקובלים מחולקים לתהליך ההירדמות, שינה קלה, שינה עמוקה יותר המכונה “שינת הגלים האיטיים” ובה הגוף מחדש את מלאי האנרגיה – ושלב ה-REM, המאופיין בתנועת עיניים מהירה ונחשבת למחזור השינה שבה בני האדם חולמים. ב-1991 נמדדו שלבי השינה של חברי משלחת שמנתה 91 גברים ונשים אמריקאים ש”בילו” את החורף באנטארקטיקה.

מחקר גילה כיצד החשכה המתמדת משפיעה לרעה על כל השלבים: הנבדקים חוו בלבול ואיכות השינה ניבאה בהמשך תופעות כמו מתח, חרדה או דיכאון שחשו בחודשי החורף.

הקשר של אנטארקטיקה לחקר השינה

הדרך למאדים עוברת באנטארקטיקה

החל מיוני 2010, הוכנסו שישה אנשי צוות למתקן דמוי חללית ושהו בו במשך 520 ימים במסגרת פרויקט בינלאומי המכונה משימת Mars500, שנערך במרכז מוסקבה. הניסוי נועד להעריך את ההשפעות הפסיכולוגיות, החברתיות והביולוגיות של כליאה ממושכת ובידוד, יחד עם היעדר מקצבי יום ולילה רגילים.

בדצמבר 2019 פורסם באתר the-scientist.com סיפורו של החוקר ד”ר דניאל ויגו, אשר החליט ללכת צעד קדימה בדרך לאותה מטרה ולבצע ניסוי באנטארקטיקה, שם תנאי הבידוד קיצוניים יותר – מתנאי אור טבעיים ועד קושי בהגשת טיפול רפואי. מסתבר שהדרך למאדים עוברת באנטארקטיקה.

יחד עם חוקר נוסף בשם אוגוסטין פולגווארה, עקב ד”ר ויגו אחר 13 גברים ששהו בקוטב ולהם הוצמדו מדי תאוצה לשעון במשך שבעה ימים רצופים מדי חודשיים, ממרץ עד נובמבר 2014. היגיון המחקר היה פשוט – תנועת הידיים בשינה פחותה מאשר זמן ערות וכך תהיה אפשרות לנטר את זמני הפעילות והשינה. 

הממצאים גילו כי לנבדקים לקח זמן רב יותר להירדם בחודשים החשוכים יותר, וכי הם אף ישנו כשעה אחת פחות מבחודשים בהם זרחה השמש. תוצאות אלו תמכו מחקרים קודמים, שהראו כי באנטארקטיקה אנשים הולכים לישון מאוחר יותר ביום בחודשי החורף החשוכים.

מחקרה של האנדוקרינולוגית ג’וזפין ארנדט זיהה עוד בשנות ה-80 עיכוב מקביל בעלייה ובירידה של רמות הדם של המלטונין – הורמון המסייע בוויסות התפרצות השינה – במהלך החורף, בקרב התושבים בתחנת אנטארקטיקה הבריטית. כך, בהיעדר שעות יום ושעות לילה רגילות עבורם, ניתן היה לעמוד על חשיבות המנגנון הטבעי המפריש הורמון שינה עם רדת החשכה.

סיאסטה בקוטב הדרומי

חברי משלחות רבות ששהו באנטארקטיקה התלוננו על נדודי שינה המלווים לרוב בכאבי ראש ודיכאון קל, עם עצבנות מוגברת, וכן על תחושת עייפות וישנוניות ביום. בעיות שינה אלו שררו בעיקר במהלך החורף ויוחסו לכך השפעת האקלים הקשוח והלילה הבלתי נגמר. המחקר של ד”ר ויגו מצא כי תרבות השינה של השוהים בקוטב הדרומי מושפעת אף היא מהנסיבות: חלק מהנבדקים היו ארגנטינאים וחלקם בריטיים.

בתרבות הארגנטינאית נהוג לנמנם בשעות הצהריים, בניגוד לתרבות הבריטית שאין בה “סיאסטה” מובנית. המחקר של ד”ר ויגו מצא כי אובדן שינה בלילות החורף לוו בשינוי הרגלי הנמנום: משך תנומות הצהריים הממוצע של הארגנטינאים צמח מ-104 דקות בחודש מרץ ליותר מ-150 דקות בסוף החורף ואילו הבריטים, שאינם מורגלים בשנת צהריים, לא שינו משגרתם במהלך היום גם אם חשו עייפות. כך גילתה לנו אנטארקטיקה שגם שנת הצהריים מושפעת בטווח הזמן הארוך מתנאי השינה והאקלים.